מרווה דגולה

מרווה דגולה מדוע? כי היא מניפה דגל-פרסומת, להודיע לכל מי שמזדמן לסביבה

(לא לנו, אלא לחרקים המאביקים) כי הנה היא קיימת ומצפה לביקורים ומבטיחה גמול נאות.

לעתים מאכלסת המרווה הדגולה כתמי-קרקע רצופים, ויוצרת מרבדים סגולים נהדרים.

זה צמח עשבוני חד-שנתי שגובהו 15 ס"מ.

עליו ביציים, שפתם חרוקה.

כל הצמח מכוסה בשיער לבן ובבלוטות יושבות.

מרווה דגולה פורחת מפברואר עד מאי.

תפרחתה נישאת בראש הגבעול, והיא מחולקת לשנים:

בבסיסה יוצאים פרחים "רגילים", אופייניים לסוג (ר' להלן), צנועים למראה, צבעם לבנבן עם שוליים סגולים, ובבסיסו של כל פרח יושב חפה (עלה) ירוק; מעליהם מתנוססים פרחים שאינם אלא שלטים פרסומיים בצבע סגול עז, שמוצאם מחפים של פרחים נוספים אשר התנוונו ונותרו מהם רק החפים.

מידת הפיכתם של חלק מן הפרחים ל"דגלים" אינה שוה בכל הפרטים.

למרבה הבלבול יש פרטים שכמעט כל פרחיהם הפכן לדגלים, ויש כאלה שאף אחד מן הפרחים לא הפך לדגל.

אלה האחרונים אינם נראים כלל כמרווה דגולה, אך הבוטנאים מתעקשים שאין הם מין נפרד,

(מרווה ירוקה) אלא פרטים חריגים במין מרווה דגולה.

כך שכמעט כל מרווה חד-שנתית באזור הימתיכוני היא מרווה דגולה, אפילו אין לה דגל.

יש בארץ רק עוד מין אחד של מרווה חד-שנתית, וזו מרווה ירוקה, שפרחיה ורודים ולא סגולים, והדעות חלוקות אם אכן ראויה היא להיחשב כמין בפני עצמו, או שאלה פרטים חסרי-דגלים של המין מרווה דגולה.

המאביקים הן דבורים בינוניות.

הפירות נצמדים אל הגבעול, וזה סיפורם: כשמבשיל הפרי גדל הגביע ועוטף את הפרי

("גביע פורה"), ועוקץ הפרי מצמיד את הפרי מעלה אל הגבעול, וכך נשמרים הזרעים ואינם נושרים לקרקע.

רק משנרטב הפרי היטב במי-גשם מתפשקים העוקצים, הגביע נפתח והזרעים משתחררים.

מומלץ למטייל לחקות תהליך זה ולקחת צמח יבש ולהרטיבו, ולראות איך הצמח המת

"מתעורר לחיים" ומבצע תנועות תוך 2 דקות.

אם מצאת גבעול יבש של מרווה דגולה עם תריסר פירות –

נסה להרטיב רק את הפירות האמצעיים, ולהשוות את התנהגותם לזו של הפירות שלא הורטבו.

מרווה דגולה גדלה ברוב חלקי צפון הארץ ומרכזה, תכופות במרבדים, בקרקע חומה רדודה בחבל הספר, ובמדרונות הפונים דרומה לשמש בחבל הים תיכוני.

תפוצתה העולמית משתרעת בארצות שסביב הים התיכון.

משתמשים בעלי הצמח כתבלין לבשר, נקניק ועוד.

מרווה היא סוג גדול במשפחת השפתניים, טיפוסי למשפחה מבחינות רבות, וייחודי בצורת ההאבקה שלו, ביחסיו עם החרק המאביק, ובמבנה הפרח המותאם לכך.

נוסף על הסימנים המשותפים לסוגים רבים במשפחת השפתניים 

(פרח דו-שפתני, 4 אבקנים, עלים נגדיים, גבעול מרובע, ריח חריף) –

מתאפיין הסוג מרווה בפרח ששניים מאבקניו התנוונו, והוא נותר עם שני אבקנים בלבד.

בסוג 700 מינים, בארץ 22 מינים, מהם ים תיכוניים ומהם מדבריים.

עוד 12 מינים מגדלים בארץ בגינות-נוי.

יש דורשים את שמו מרווה – מוריה, מתוך השערה כי תפרחתה של המרווה

(אולי המין מרוות ירושלים) שימשה השראה ודגם לעיצוב מנורת בית-המקדש.

השערה זו פותחה ביסודיות בידי אפרים וחנה הראובני ובנם נוגה.

אומרים כי השם המדעי של הסוג משמעו להיות בריא, ומקורו בסגולות-הריפוי המיוחסות למיני מרווה, במיוחד למרווה המשולשת.

דעה אחרת, סבירה יותר, היא שמשמעו להושיע.

בערבית נקראת המרווה המשולשת על שם מריה אמו של ישו, בזכות סגולותיה הרפואיות.

כתב: מייק לבנה

צילום: יעקב חברוני מרותם